״אחרי ניצחון, הוא לא רץ לחגוג עם החברים וההורים״

רק מי ששיחק כדורגל בקבוצה יכול להבין כמה זה מורכב להצליח בכדורגל.

כשאני מקבל שיחות טלפון מהורים, אני תחילה שומע ״אוהד, הבן שלי כישרוני אבל הוא לא מביא את זה למאני טיים״. בד״כ, כיוון החשיבה המרכזי לוקח אותנו למקום המנטלי בהתמודדות עם לחץ או תפיסת ערך עצמי, אך בהרבה מקרים- איננו מבינים כמה האתגר – להצליח בכדורגל, עשוי להתחיל כבר בחדר ההלבשה – ובדינמיקה בין שחקני הקבוצה.

סיטואציה די פופולרית, והיא לגמרי נקודתית, היא כשהורה שם לב שדווקא אחרי ניצחון- בנם בוחר לסיים את המשחק בדרך אחרת, ללחוץ ידיים, לשמוח… אבל… לא באמת. וזה מאוד מסתכל, הרי השמחה היא פרי הניצחון ופרי העבודה הקשה! אז, למה הוא מגיב כך?

הייתי רוצה ברשותכם להסב את תשומת לבכם לאתגר של הרבה שחקנים כדורגל, מוכשרים ככל שיהיו: תחושת אי שייכות בקבוצה.

זו תחושה שחווה ילד שבה הוא מרגיש לא מעורב מסיבות שונות ומגוונות – אך אחת המשמעותיות היא חוסר הביטחון לבטא את עצמו מבחינה ורבלית ומבחינה התנהגותית.

זה אומר, שלמרות היותו שחקן מצוין, כשרוני ומשפיע על הדשא – קיים פער באיך הוא מרגיש מבחינה חברתית בקבוצה והאם הוא מרגיש בטוח ומוגן מפני ביקורת חברתית.

בקיצור: להיות אחד מהחבר׳ה זה לא פשוט – בטח בסביבה סופר תחרותית, זכרית וצעירה.

כדורגלן שלא מצליח להרגיש חלק מתרבות הקבוצה, ומתקשה ״להיות הוא״ עשוי לחוות אי סיפוק בעצם נוכחותו בקבוצה ובמגרש, מה שעשוי להוביל לירידה בהנאה, בשחרור וברצון להיות ביחד, להיות ״חלק מ״.

חשוב לי להסב את תשומת לבכם ההורים.

מהרגע שבו הוא יוצא מהאוטו לאימון, עד הרגע שאתם אוספים אותו- הוא חווה  כל כך הרב. אתגרים מקצועיים וחברתיים, שאנחנו חייבים להיות ערים ועירניים לאופן שבו הוא מתמודד בסביבה שלו.

יש שחקנים שבאמת עשויים לחוות מצוקה, פגיעה וביטול על ידי אחרים, וזה חייב להיות לנגד עניניו. המגרש שבו הוא מתחרה הוא לא רק על הדשא- הוא בחדר ההלבשה, בבית הספר, בקבוצות הווצאפ ובאינסטגרם.

אני מאמין שבמקרים כאלה חשוב להתערב ולעזור לילד לקבל כלים שיעזרו לו לבנות את תחושת הערך העצמי שלו ואף כלים שיעזרו לו להתפתח מבחינה בין אישי/תקשורתית, הרי הוא חלק מקבוצה.