לעולם לא אתלונן יותר על הקור במגרש

בעוד מספר שעות תינתן שריקת הפתיחה בחלק מהמגרשים וליגת 20/21 תצא לדרך. כולנו יודעים בשלב זה את מועד ההתחלה, אך איננו יודעים מתי תסתיים העונה, באיזו צורה, והאם אותו נגיף קטן, מוזר, ולא מוכר ישתלט לנו שוב על החיים ועל הכדורגל. השופטים, המועדונים, המאמנים והשחקנים – כולם דרוכים, מוכנים ומצפים לעוד עונה מותחת, מאתגרת וספורטיבית.

טלי שלומוביץ אמא לשלושה בנים, ששניים מהם מתעתדים להיות שחקני כדורגל בעתיד, משתפת אותנו בהרגשת המשפחה לפני שעולים למגרש, הרגשת החוסר בזמן הסגר, השמחה לחזור לחיים הספורטיביים ולצידה הבטחה לעשות את כל המחויבויות הנדרשות מאמא של כדורגלן- בהרבה אהבה ובסבלנות .

"כאלה אנחנו – משפחת שלומוביץ מכפר יונה – ״משפחת כדורגל״. סבים, סבתות, הורים, חברים, כולם נרתמו לפרויקט שממלא את חיינו כבר עשור – הכדורגל של הילדים!

למעשה הכדורגל היה חלק מהמשפחה עוד הרבה לפני שאני (טלי) הצטרפתי אליה. חמי אליעזר שלומוביץ ואחיו משה הם שחקני עבר במכבי נתניה (1965-1975) שלימים הקימו קבוצה בליגה האזורית אליה גם הצטרף בעלי (רועי) ועד היום משחק בה. רועי גם היה שחקן בנוער של מכבי נתניה.

מיותר לציין שבזמנו ענף הספורט הזה אף פעם לא עניין אותי אישית ועד עכשיו אני לא סגורה על זה שהבנתי מה זה נבדל.

יש לנו שלושה בנים רביד (בלם בילדים א׳ במ.ס קדימה), דניאל (בלם בילדים ב׳ במכבי נתניה) ותומר (פרש מהענף בגיל 6).

לפני עשר שנים התחיל ה״מירוץ״ שלנו לכדורגל. רביד ודניאל היו בבית הספר לכדורגל במכבי עמק חפר בניהולו של ויקי גלאם ולאחר מכן עברו לשחק בקבוצות הליגה.

בשנתיים הראשונות שיחקו באותה קבוצה, שני אימונים בשבוע, משחק אחד בשבת, לא הבנתי אז כמה זה קל… והתלוננתי על הקור בשמונה בבוקר בימי שבת. מה שכן, התחלתי לחבב את העניין, התרגשתי בשבת ואף היו משחקים שממש הייתי בלחץ!

השנים עברו, דניאל עבר לשחק בקבוצת הגיל שלו מה שהוסיף לנו אימונים ומשחק בשבת. עברנו לשישה אימונים בשבוע ושני משחקים בשבת. פעם באף פעם יצא ששני המשחקים היו אחד אחרי השני, זה היה אושר גדול.

ולפעמים יצא שמשחק אחד בחיפה ואחד בתל אביב. בשלב מסויים ,הוספנו להם אימונים אישיים ואימון קורדינצייה. כן, עוד הסעות… במקביל תומר התחיל את בית הספר לכדורגל של עודד מכנס, הוא היה שם שנתיים. עוד הסעות כבר אמרתי?

בנוסף לכל היו בת/בר מצווה (שמגיעים אליהם באיחור אחרי אימון ומפספסים את ההסעה), שיעורים פרטיים, ועוד דברים של החיים. בקיצור, לא היה רגע דל ושעמום זו מילה שהכרנו רק בקורונה.

על אף המעורבות הרבה שלנו, חשוב לי לציין כי האג׳נדה שלנו היא שבזמן משחק הורים צריכים לשבת ביציע ולעודד מבלי לתת הוראות (לשם כך ישנו מאמן) ומבלי להתערב בהחלטות השופט. לפעמים נשמעות צעקות מכיוון הקהל לעבר שחקנים או לעבר השופט, זה לא מכבד את ההורה שצועק, לא את המאמן ובוודאי שלא את הילד שההורה שלו צעק.

זו הזדמנות עבורי, לבקש מכם הורים לשחקנים: תנו למועדונים לקבל החלטות מקצועיות ואל תתערבו. סימכו על אנשי המקצוע במועדון בו משחק ילדכם. התפקיד שלנו כהורים הוא – להחמיא, לתמוך ולנחם אם יש צורך.

בתחילת העונה הקודמת רביד עבר להפועל חדרה לקבוצה שאימן שימי ג׳אן. ועניין ההסעות נהיה מורכב אף יותר אבל אנחנו משפחת כדורגל ושום דבר לא ישבור אותנו.

ואז הגיעה  הקורונה… ופתאום הכל השתנה… הילדים לא מתאמנים, כל העבודה הקשה יורדת לטימיון, בבת אחת הכל נעצר, חוסר וודאות שמצטרף לחששות מפני וירוס מוזר. מחכים להודעה על חזרת האימונים יותר מטלפון של אראלה ממפעל הפיס.

אחרי הסגר הראשון רביד עבר לשחק במ.ס קדימה ודניאל במכבי נתניה. חזרנו לאימונים, קצת משחקי אימון, חזרה התקווה, הילדים עבדו קשה מאוד, בעיקר כי היו צריכים להוכיח את עצמם במועדון חדש.

ואנחנו המשפחה? חזרנו להיות נהגי מרוצים – כפר יונה – אימון בנתניה, נתניה -כפר יונה, כפר יונה  – שיעור פרטי בפרדסיה, פרדסיה -אימון בקדימה, קדימה – כפר יונה, בין לבין להקפיץ את תומר למורה פרטית, לחזור לקחת אותו ושוב לקדימה, פה ושם נסיעה לשפיים לטורניר, נסיעה לבת חפר ועוד הפתעות. (סבא אליעזר מה היינו עושים בלעדייך?)

ואז – סגר מספר 2! והתחושות הקשות חזרו. מתאמנים בבית, רוכבים על אופניים, גולשים בים, רצים, עושים אימוני כח אבל זה לא אותו דבר… תודה לאל חזרו לאימונים.

אם לפני הקורונה שמחתי שמידי פעם בוטל אימון או משחק, היום אין סנריום כזה. לעולם לא אתלונן יותר על הקור במגרש בשמונה בבוקר, או על שעת משחק לא נוחה. אני מקרצפת בהנאה כל כתם וכתם מתלבושת המשחק שלהם וה״גולגולים״ השחורים שמסתובבים לי בכל הבית כבר לא מפריעים לי….

כולי תקווה שבפעם הבאה יבינו שלא רק שאין צורך לבטל את האימונים של מחלקת הנוער, נהפוך הוא – האימונים רק תורמים לנפש בריאה וגוף בריא. מאחלים לכל עם ישראל בריאות טובה, אחדות ואחווה".