לכל ילד מגיעה הזדמנות לשחק

הסיפורים על ירוחם הם סיפורים של עולים שבשנות ה- 50 חשבו שהם מגיעים לירושלים, ולמעשה מצאו עצמם במעברה באמצע שום מקום. אותם עולים רצו וניסו לברוח ומשלא צלח להם, בליית ברירה, הם התחילו להפריח את השממה.

היום, 70 שנה אחרי, אותו מדבר צחיח הפך למועצה מקומית ובה הרבה מקומות בילוי, הרבה אטרקציות, הרבה מסעדות ומועדון כדורגל אחד שמצליח להתקיים מצד אחד עם תקציבים נמוכים. ומנגד, עם אנשים נמרצים ובעלי חזון, שחשוב להם לתת במה לשחקנים צעירים ומקומיים. והם מנסים בתנאים לא תנאים לגרום לילדים צעירים לשחק כדורגל ולהגשים את חלומם, כששימת הדגש היא על האדם לפני השחקן.  

בשנת 2014 מחזיק תיק הספורט, חבר המועצה ויו"ר המועדון אריה דוקרקר, הפך את מועדון הספורט להיות הפנים של הספורט ביישוב. קבוצת הבוגרים שיחקה אז בליגה ג' והמועדון כלל את קבוצת הבוגרים וקבוצת ילדים ג' – שאותו שנתון ילדים מהווה היום את קבוצת הנוער במועדון.     

ב-2017 העפילה קבוצת הבוגרים לליגה ב' ואליה מצטרפים במשך השנים שנתונים נוספים המהווים את שחקני המועדון. השנה ישחקו במועדון – קבוצת הבוגרים, קבוצת הנוער –לה זו תהיה שנתה הראשונה, נערים ג', ילדים א', ילדים ב', ובנוסף בית הספר לכדורגל המכיל את הקטנטנים.

קובי אליאסי מאמן ילדים א' לשנה הקרובה, הוא סיפור בפני עצמו, סיפורו מעורר מעט רחמים והרבה השראה. הוא לא שיחק כדורגל בצעירותו ולא השתייך לשום קבוצת נוער. הוא עלה על המגרש בפעם הראשונה בחייו בגיל 20 ו-3 חודשים כשחקן בוגרים בירוחם.

"לא גדלתי במחלקת נוער" הוא אומר "אני מגיע מבית דתי וההורים שלי לא היו מוכנים לשמוע על כדורגל. אני תמיד חלמתי ולא הפסקתי לקוות. שיחקתי מדי פעם עם החברים בשכונה אבל זה לא הספיק לי והרגשתי שאני לא מממש את עצמי. כך הגעתי לראשונה בחיי לקבוצת הבוגרים ביישוב, בלי יסודות של שחקן, בלי הכוונה ובלי ניסיון של הכדורגל האמיתי. היו לי המון פערים ובגיל בוגרים נאלצתי ללמוד הכל מאפס ולכן היה מאוד קשה להתבלט או להוכיח את עצמי.

כשעלינו לליגה ב' המשימה הפכה קשה יותר. הקבוצה קיבלה תיאבון לעלות ליגה נוספת, המאמן החתים שחקנים נוספים ועבורי המשימה הייתה בלתי ניתנת להשגה. היו חסרים לי אותם דברים שלאחרים הם היו טבעיים, כי הם גדלו עליהם.

כשראיתי שהסבלנות אליי שואפת לאפס ואני לא מקבל הזדמנות, קיבלתי החלטה להיהפך למאמן. השליחות שלי כמאמן היא בכדי לתת לכל ילד את ההזדמנות לשחק כדורגל וזו אבן היסוד שלי. אצלי כולם משחקים גם המוכשרים וגם אלה שפחות. אני לא רוצה שיקרה לאף ילד מה שקרה לי, לכל ילד מגיעה הזדמנות לשחק".

קובי, להיות מאמן במחלקת נוער כשלא היית שחקן במחלקה. עד כמה החסרונות בולטים?
"אני חי תמיד בדעה שיש לי מה ללמוד. אבל אני לא מרגיש שעצם העובדה שלא שיחקתי זהו חסרון. מבחינת למידה השלמתי המון. אני כל הזמן מחפש ללמוד מכל קולגה ועובר הרבה קורסים והשתלמויות. בשנתי הראשונה כמאמן הייתי עם ילדים ג' ושנתיים נוספות אימנתי את ילדים ב', כשבשנה האחרונה סיימנו את העונה במקום השני אחרי שדרות, כשההפרש בינינו הוא נקודה אחת והמשחק בין שתי הקבוצות לא התקיים, מכיוון שהראשון נידחה ואת השני הקורונה עצרה".

השנה קיבלת הצעה לאמן את קבוצת הנוער במועדון שזו תהיה שנתה הראשונה, ולאחר התלבטויות העדפת להמשיך עם שנתון 2007.
"החלטתי שלא יזיק לי להמשיך ולצבור עוד ניסיון. הנוער ישחקו בליגת שפלה וההשקעה בנוער היא שונה מקבוצת ילדים. אני לא מחפש לעשות וי, אני מקבל כל תפקיד כפרויקט. את שנתון 2007 הפכתי לתלכיד אחד, לקבוצה. כולם הגיעו אליי לפני 3 שנים מחוגים ואני לימדתי אותם כל מה שהם יודעים. היום הם מגובשים ומכירים את הכללים.

לקבוצת הנוער עדיין חסרים כלים – יש לנו במועדון בעיה של שעות אימון מכיוון שקיים מגרש אחד בלבד ויש מחסור באנשיי צוות- בנוער חשוב שיהיו לקבוצה עוזר מאמן, מאמן שוערים ומאמן כושר. הכל נבנה כרגע מלמטה. שלד הקבוצה, אגב, יתבסס על שחקניי נערים א' במועדון ושני שחקנים שחזרו אלינו מהפועל ב"ש כדי לחזק את השורות".

מועדון מהפריפריה – מה הם יתרונותיו ומה החסרונות?
"לכל מועדון יש יתרונות וחסרונות. החסרונות אצלנו מתבטאים במחסור במגרשים, אין עוזרי מאמן (אני הבאתי השנה נער לעזור לי בהתנדבות) ומשימת גיוס הילדים לא פשוטה. אנחנו צריכים לעבוד קשה יותר ממועדונים אחרים, כי במקרה שלנו רק הצלחות יגרמו לילדים להגיע אלינו. מבחינת יתרונות, המאמן הופך להיות גם המנג'ר של הקבוצה. אף אחד לא מתערב למאמן בשיקולים שלו. הוא מקבל את מעט הכלים שיש למועדון להציע וצריך להוציא מזה את המיטב, תחשבי על האתגר. בנוסף ישנה אווירה של משפחתיות, אחד תומך בשני".

ספר על מדליית הזהב בה זכיתם אתה וקבוצתך בדטרויט
"מתנ"ס ירוחם עובד בשיתוף פעולה עם המתנ"ס במיאמי ומשתף פעולה עם הסוכנות היהודית. בקיץ שעבר התקיים טורניר ארה"ב הפתוח ונבחרתי לייצג את שני המתנסים. בחרתי ארבעה שחקנים מכל קבוצה (שלנו ובמיאמי) וטסנו לדטרויט. הטורניר מחולק לתחרויות עד גיל 14 ועד גיל 16. במשך שלושה שבועות התמודדנו בטורניר עד גיל 14 – חוויה ענקית ואתגר גדול. סיימנו את הטורניר במקום הראשון וחזרנו עם מדליית זהב. השנה בגלל הקורונה לא מתקיים הטורניר".

חלומות יש?
"השמיים הם הגבול ואני מכוון גבוה ולמעשה רוצה להתפרנס מכדורגל בכבוד. החלום שלי הוא להדליק טלוויזיה ולראות שחקנים שהתחילו אצלי והגיעו לליגת העל, לא יכולה להיות הצלחה גדולה מזו".