לילד כדורגלן אין ילדות רגילה

להיות כדורגלן מצליח הוא חלום שמתחיל קודם כל מההורים. הרי כל ילד בן שנתיים בגינה הציבורית, עוד לפני שלמד לדבר או להביע דעתו, כבר לבוש בחליפת ספורט ממותגת של אחת מקבוצות הכדורגל הנחשבות. אחרי שנה, שנתיים או שלוש הכדורגל ייהפך לכרטיס כניסה חברתי, מכיוון שהילדים שאינם אוהבים כדורגל יתקשו להיכנס לחברת הבנים ולכן, גם אם ההורים ירצו וגם אם לאו, הם יקדמו את ילדם לבחור בחוג הכדורגל ולו למען מעמדו החברתי. משלב זה, גם נעלי הספורט, התלבושת וכל האביזרים הנלווים- כולם יהיו לקוחים מעולם הספורט בכלל ומעולם הכדורגל בפרט והילדים נשאבים פנימה אל העולם.

בשנים הבאות, אותם ילדים יתחלקו לשניים – יש את הספורטאים הצעירים שישתייכו לקבוצות בשביל השיוך, בשביל הפאן ובשביל היוקרה. ויש את אותם ספורטאים צעירים שחולמים על קריירה, בוחרים להם מודל מעולם הספורט, ואלה יעשו הכל כולל הכל כדי להגשים את החלום.

אריאל מרקל, הוא מאותם ילדים שכבר מגיל צעיר יודע שהוא רוצה להיות כדורגלן מצליח, ולשם כך הוא עושה ויתורים נרחבים. הוא מאותם ילדים שלא רק אומרים שהם רוצים להיות כדורגלנים, אלא עושים לשם כך הכל.

בגיל 13 ומחצית, כשרוב הילדים נמצאים בחדרם הפרטי עם נייד ומחשב צמודים, וההורים חגים סביבם ומפנקים כמה שיותר, אריאל החליט לעזוב את הבית לפנימיית כדורגל. הוא עזב את שתי אחיותיו ואת ההורים, ולמרות הגעגועים הוא נחוש וחדור, ומאמין שכל האמצעים מקדשים את המטרה. אריאל החל לשחק כדורגל בגיל 7 בקרית ים, הוא החל את צעדיו הראשונים כבלם, ולאחר חצי שנה על דעת עצמו הוא ביקש לעבור להיות שוער.

"אבא קנה לי כפפות" הוא אומר "וזו הנקודה בה התחיל הסיפור שלי עם השער. באותה תקופה, התחלתי לשחק בטרום ב' בהפועל חיפה והמאמן דוצ'ה ירושלמי נתן לי בטחון בין הקורות וגרם לי להרגיש שאני נמצא במקום הנכון".

אריאל, איך קרה שבחרת דווקא את תפקיד השוער?
"בגיל 9 אבא לקח אותי  לראות משחק כדורגל בספרד ברצלונה נגד ולנסיה, ישבנו במיקום טוב קרוב למגרש וכאשר ראיתי את החימום של השוער טר שטגן וראיתי את ביצועיו, החלטתי סופית שזו תהיה הדרך שלי בחיים".

מדוע עזבת את הפועל חיפה?
"בקבוצת ילדים ב' הרגשתי שאני לא מצליח להתקדם והפוטנציאל שלי לא ממומש. עבדתי קשה באימוני הקבוצה ובאימונים אישיים, ועל המגרש במשחקים קשה היה לי לבוא לידי ביטוי. תשומת הלב בקבוצה היתה יותר על שחקני המגרש ופחות על עמדת השוער. היו ימים שנשברתי ולא הגעתי לאימונים ולא הבנתי איך קבוצה כמו הפועל חיפה מוותרת עלי.

אף אחד מהקבוצה למעט מנהל הקבוצה שעד היום בקשר איתי לא יצר איתי או עם ההורים קשר ולא התעניינו מדוע אני לא מופיע לאימונים. נפגעתי ברמה האישית וגם מקצועית. גם לאחר המעבר לבית"ר טוברוק אף אחד מהקבוצה ומההנהלה לא התקשר ושאל מדוע אני עוזב. יש לציין כי במהלך התקופה בבית עשיתי אימוני כושר עם מאמן אישי צמוד, תזונאי ספורט מקצועי, אימוני קרוספיט וזאת על מנת לשמור על כושר ומשקל תקין".

מה גורם לילד צעיר כל כך לעזוב את הבית ולרצות לגור הרחק מההורים והחברים?
"בעונה שעברה, ההורים צריכים היו לקחת אותי 4 פעמים בשבוע מקרית ים לנתניה. לקראת סיום העונה הבנתי שההסעות מקשות על ההורים שלי ולכן הגעתי להחלטה שאני אעבור לפנימיית ספורט בנתניה וכך אהיה קרוב יותר לחברים בקבוצה וגם למועדון. ההחלטה לעזוב הכל לא הייתה פשוטה.

בתור אחד שעבר מבחן מחוננים ארצי ולמדתי בכיתת מופת "אורט טכניון" בקרית מוצקין, אהבתי מאוד את הלימודים, למדתי ביולוגיה, פיסיקה ומתמטיקה והייתי מצוין בתחום. כך שההחלטה לעזוב הכל, משפחה, חברים, לימודים, הרגלים סביבתיים הייתה קשה מאוד, אבל כאשר החלטתי לפני 4 שנים שאני אהיה שוער כיוונתי שאעשה הכל למען החלום הזה ואעמוד בכל הקשיים שניצבים בפניי. אני תמיד אומר שמה שיש לי בראש יישאר גם אחרי סיום הקריירה בכדורגל".

איך נראה יום בפנימייה? ואיזו משמעת יש שם?
"אנחנו ארבעה חברים בחדר. שני שחקנים שאיתי ביחד בקבוצה ועוד ילד אחר מקבוצה אחרת ואנחנו מסתדרים מעולה ביחד. המשמעת בפנימייה גבוהה מאוד. יש זמנים לכל דבר- השכמה ביחד, ארוחות בוקר, צהריים וערב ביחד, הדגש הוא בערכים ובבניית עצמאות וכן דגש באימונים אישיים מלבד אימוני הקבוצה. בפנימייה יש אדם מקסים שהוא אחראי על כל נושא הפעילות הגופנית ואימוני הכושר במקום.

סדר היום קבוע- השכמה ב- 07.00 עושים פעילות ספורט כולם ביחד, 07.30 ארוחת בוקר, 08.15 הולכים כולם להסעה לבית הספר, בסביבות 14.00 סיום בית ספר וחזרה לפנימייה. 15.00 ארוחת צהרים ואז כל אחד מתפנה לאימונים שלו. כמובן שבקבוצה שלי אני מקבל חיזוק של שלושה אימוני שוערים לפני אימוני הקבוצה. ובסביבות 20.00 חוזרים לפנימייה אחרי האימונים, הולכים להתקלח ולארוחת ערב בחדר האוכל, לאחר מכן כל אחד הולך לעיסוקים שלו. אנחנו החברים בחדר ממשיכים לשחק כדורגל גם אחרי האוכל אבל זה לא משהו שמפריע ללימודים.

ישנם אחראים שדואגים לכל דבר שקשור ללימודים, שיעורי בית וכו'. אני רוצה לציין כי הלימודים הם לפני הכל. החזרה הביתה הינה בסופ"ש בלבד וכל שבת רביעית אנחנו צריכים להישאר בפנימייה למטרת גיבוש. יש רגעים קשים, אך אני יודע ומרגיש שעשיתי צעד חשוב מאוד להמשך בניית הקריירה שלי כשחקן מקצועי. לצערי בחודש וחצי האחרונים אני שוהה בבית וזאת לאחר שהלימודים פסקו וגם אימוני הקבוצה".

בזמן הקורונה- כיצד שמרת על כושר? ועד כמה הכדורגל היה חסר?
"אני עובד קשה בבית. 3 פעמים אימוני שוערים עם גיורא אנטמן, מאמן הכושר שלי בארבע השנים האחרונות והאדם שלו אני חייב יותר מכל את הצלחתי. גיורא הפך להיות אבא שני מקצועית ומנטלית. מעבר לכך, אני עושה את האימונים ששי אזולאי מאמן הקבוצה נתן לנו לעשות. התקופה הנוכחית קשה מאוד, אני מכיר כמה חברים שנשברו בתקופת הסגר ועזבו את עולם הכדורגל. אצלי זה היה הפוך, הורדתי 4 קילו מהמשקל ואני לא מפסיק להתאמן. תודה לאל חוזרים להתאמן השבוע,  ואני מחכה היום לחזור לאימוני הקבוצה, לחברים, וכמובן לסדר היום בפנימייה".

ביחס לילדים בני גילך, מה הם הויתורים שנאלצת לעשות כדי להגשים את החלום? באילו ויתורים אתה נתקל בחיי היום יום?
"נושא האכילה אצלי היה חשוב מאוד. הייתה נטייה להשמנה ואהבה למתוקים. מה עשיתי? הפסקתי לאכול מתוק, הפסקתי לשתות מתוק, אני שותה רק מים. לומר לך שלא היו רגעי משבר? היו. לילד בגילי עד היום יש קושי רב להגיע לכל מיני אירועים, מסיבות של החברים, חופשות משפחתיות, וכו'. לומר לעצמי לא למתוקים היה קשה מאוד, לראות את החברים שלי אוכלים לי מול העיניים מיני חטיפים מתוקים היה לי קשה מאוד אבל בסוף זה השתלם. בזכות החיזוקים של גיורא והתזונאי האישי שלי הצלחתי לרדת במשקל והגעתי למקום הנכון שאני צריך להיות בו על מנת להצליח. בואי גם לא נשכח את הויתור של הנוחות לחיות בבית עם המשפחה ולהיות הילד שדואגים לו 24/7. בפנימייה אני נאלץ להיות בוגר ועצמאי".

אתה לוקח בחשבון שכמו שיש סיכוי שתצליח להגשים את החלום, קיים אותו אחוז סיכוי שלא תצליח להגשים אותו. במקרה שלא תצליח, איך תרגיש אחרי ההשקעה הגדולה שלך?
"אני חושב לפעמים מה יהיה אם וכאשר אני לא אצליח בעולם הכדורגל, וכדי להתגבר על כך, אני יוצא לריצה ועושה אימון עם עצמי. אני לא נותן למחשבות השליליות להשתלט עלי ואני תמיד אומר שקשה באימונים וקל במשחקים ובכלל בהצלחה שלי".

מי המודל שלך לחיקוי?
"דודו אוואט הוא המודל שלי לחיקוי. הוא התחיל בקבוצה קטנה נצרת ולאחר מכן הפועל חיפה, מכבי וכמובן ספרד וזהו מסלול חלום עבורי. אני אוהב את שיטת העבודה שלו והסגנון. הייתי רוצה להגיע לשלב שבו אהיה מסופק וכמובן לספק אחרים והחלום שלי הוא לשחק בקבוצת כדורגל אירופאית ולהוכיח כי כל מה שעשיתי בילדות השתלם לי. הרי לא הייתה לי ילדות רגילה כפי שאת מבינה, לא הלכתי עם חברים לסרטים, לא שיחקתי איתם במשחקי מחשב. הראש שלי אך ורק באימונים אישיים וכמובן בלימודים. היעד המרכזי שלי והחלום הוא נבחרת ישראל".  

שיהיה בהצלחה, ילד.
"תודה רבה. ואני רוצה להודות לשי אזולאי המאמן שלי שהסכים לקבל אותי לקבוצה והאמין בי, לאחד והיחיד גיורא אנטמן שאני מרגיש שהוא אבא שני שלי לא רק בעולם הספורט, אני מתייעץ איתו על הכל מהכל, הוא לא עזב אותי לרגע גם כשהייתי בתקופת משבר. אני מודה ללידן דלויה שאימן אותי תקופה ובזכותו צברתי בטחון, לחבריי לקבוצה בטוברוק שקיבלו אותי יפה ובעיקר ליקיר השוער לצידי שעזר לי להשתלב במהירה, ולבסוף כמובן איך אפשר בלי מילת תודה להורים המקסימים שלי שכל החיים האמינו ונתנו לי הכל ולא וויתרו על כלום. תמיד תמכו ותמיד היו פה בשבילי ולמען ההצלחה שלי בעתיד".