ליאם גבאי תושב שדרות וכתב ג׳וניורליג הפך בעל כורחו לחלק בלתי נפרד ממלחמת ״חרבות ברזל״

אלפיי סיפורים אנושיים הספקנו לשמוע מאז אותו יום שבת 7/10 בשעה 6.30 בבוקר- אותו בוקר שנכנס להיסטוריה של מדינת ישראל.

הסיפור האנושי אותו אני רוצה להביא בפניכם, הוא סיפורו של ליאם גבאי בן ה- 16 הכתב הצעיר המשתייך לנבחרת כתבי ג׳וניורליג, עובדה שהופכת את סיפורו לסיפור של כולנו מעצם היותו חלק מאיתנו.

ליאם נולד וגדל בשדרות, כשלתקופה מסוימת עברו הוא ומשפחתו לאשקלון אך מרכז חייהם נשאר בשדרות- הוא המשיך ללמוד בעיר, והוריו המשיכו לעבוד בה. לפני 4 שנים חזרו הוא ומשפחתו לגור בשדרות והם אוהבים את העיר למרות שהיא ממוקמת בקצה הצפון מזרחי של עוטף עזה, מה שמעמיד אותה ואותם אוטומטית במרכזו של התופת בחיי היומיום.

אחרי מספר שעות לא מבוטל של אי וודאות ופחד גדול, משפחת גבאי עזבה את שדרות בליווי צבא אל אחותו של ליאם ובן זוגה שגרים בירושלים, וממקום מושבו ליאם משתף אותנו בחוויה הקשה שעבר – אותה חוויה שמעצבת את עם ישראל בכלל ואת תושבי הדרום בפרט.

״בארוחת הערב ביום שישי לא העליתי בדעתי שהמציאות עומדת להשתנות״ אומר ליאם״. ״בבוקר יום המחרת התעוררתי לאזעקת צבע אדום שגרמה לי לרוץ לממד ולחשוב- מה הקשר עכשיו לאזעקות?

בשעות הראשונות בממ"ד עברה בראש המחשבה שזהו סבב טילים כבד ביותר ולא מעבר. אני אישית למוד ניסיון ודי רגוע בזמן טילים אבל בסביבות עשר וחצי בבוקר אחרי שירו עלינו בלי הפסקה במשך שעות התקבל דיווח על חדירה של חוליית מחבלים לעיר שלי, שדרות.

זו היתה נקודת המפנה ופה כבר התחלתי לפחד ולדאוג. בווצ'אפ של החברים ושל השכונה עברו הרבה רגעי מתח ואף פעם לא חשתי מועקה כל כך גדולה.

אחרי שהדיווח התגלה כאמיתי, התחלנו לקבל סרטונים של מחבלים שמסתובבים בעיר כאילו עזה הגדילה את השטח שלה והם פלשו אלינו. בנקודה זו הפחד התעצם ובשדרות התחילו לספור נרצחים.

כאן המושג מלחמה התחיל לקבל משמעות. אני והמשפחה שלי היינו סגורים בממד נעולים ומפוחדים, ובלילה הראשון לא הצלחנו להירדם וכבר התחילו מחשבות איך נברח מפה ולאן.

ביום ראשון בבוקר היו המון חדשות רעות. הבנו שהרבה קרובים נעדרים, והבנתי שאנחנו נכנסים לקרב על החיים שלנו״.

מעל 24 שעות בממ"ד… מה עובר לך בראש?
״בראש חשבתי -איפה הצבא? איפה השומרים? למה אני לא מוגן בבית שלי?״

כולכם סגורים בחדר אחד צפוף, לחוץ. מצליחים לבצע פעולות בסיסיות?
״בממ"ד נעול אפילו להתקלח הפך למשימה של ממש. אוכל ושתיה יצאנו לרגעים מהממד העמסנו וחזרנו להסתגר״.

היציאה מהעיר היא פרויקט בפני עצמו אני מבינה
"ההורים מחליטים שחייבים לצאת מהעיר כמה שיותר מהר. התחלנו להכין מזוודות, מילאנו בקבוקי מים, נכנסנו לאוטו ואז קפצה הודעה בטלפון – ״תושבי שדרות מתבקשים להישאר בבתים ולא לצאת״. הבנו שיש עדיין מחבלים וגם את הלילה הקרוב אנחנו נצטרך להעביר בשדרות. עזבנו את הציוד באוטו ורצנו חזרה לממד. ויום נוסף עבר בממד כשהפחד ליווה אותנו.

במהלך הלילה שמעתי רעשים ולא כל כך הבנתי מה פשר הרעשים. בהתחלה חשבתי שהשתגעתי ושאני מדמיין אך מסתבר שלא דמיינתי בכלל. בבוקר התברר לנו שבאמצע הלילה חוליית מחבלים ניסתה לפרוץ לדירה הצמודה אלינו והרעשים שחשבתי שאני מדמיין לא היו פרי דמיוני. העיר שלי הפכה לשדה קרב כפי שניתן לראות בסרטים.

גם תחנת המשטרה בעיר נהרסה וזאת לאחר שמעל למחצית מהשוטרים נרצחו על ידי המחבלים הארורים.

התכנון של המשפחה היה באור ראשון להניע ולעזוב את העיר, אך כמו כל דבר ביומיים האחרונים גם זה השתבש לנו. ב 6.00 בבוקר שוב הודעה מהעירייה ״לא להתפנות משדרות בשל החשש שעדיין יש מחבלים״.

חזרתי לישון אחרי שבקושי ישנתי בלילה ובשעה 10.00 בבוקר אמא שלי הקפיצה אותי ואמרה יאללה זזים. התארגנתי הכי מהר שאפשר. הצבא הגיע לשמור עלינו , הוביל אותנו עד ליציאה מהעיר ובדרך ראיתי עשרות אם לא מאות חיילים וכוחות ביטחון עם נשקים שלופים סורקים את העיר ויודעים שבכל רגע הם יכולים להיתקל במחבלים.

יצאנו מהעיר, קראנו תפילת הדרך והאצנו למהירות של מאה קמ״ש עד לירושלים. כל מה שרצינו היה להגיע למקום בטוח.

כשנכנסנו לביתה של אחותי ובן זוגה, קיבלה אותנו אזעקה וגרמה לנו להרגיש בבית. הרגיש מוזר שיש יותר זמן לרוץ לממד ופחות לחץ, אבל גם עם זה התמודדנו״.

אם לא מספיק כל מה שעברתם, נאלצתם להתמודד תוך כדי עם הבשורה כי בת הדוד מור גבאי נעדרת לאחר מפגש עם המחבלים.
״ביום שלישי בבוקר התבשרנו בבשורה נוראית. אחרי שנעדרה שלושה ימים התברר שבת הדוד שלי נרצחה בדם קר לאחר מפגש עם המחבלים״.

אתה רואה עצמך ממשיך לגור בשדרות?
״האמת שכן. אני אישית לא מעוניין לעזוב את העיר. אני בכיתה יא, רוצה לסיים את הבית ספר בשדרות, רוצה להמשיך להיות עוזר מאמן בקבוצת כדורגל בשדרות, ואני לא מעוניין לתת לאויבים שלנו את התענוג שאני בורח בגללם״.

ליאם, אתה וכל תושביי העוטף חיים במציאות כואבת . מה שעברתם בלתי נתפס, מצמרר ויכנס לדפי ההיסטוריה. מה עובר לך בראש?
״למרות שהגוף בירושלים ,הלב שלי עם החיילים ובראש אני יודע ששדרות עברה גהינום עלי אדמות ,שהתושבים שיחליטו להישאר תמיד יחיו בפחד אלא אם נשים לזה סוף וזאת תהיה מלחמת עזה האחרונה.

אני מאחל לעם ישראל להיות מאוחדים תמיד גם בימי שגרה ובלי דעות קדומות. אני מחזק את העם באשר הוא, מתפלל עבור החיילים הגיבורים שלנו ומאחל להם לשוב הביתה בשלום ובמהרה. אמן״.

ולי רק נשאר בשמי ובשם אתר ג׳וניורליג להשתתף בצער המשפחות שלא שרדו את התופת, לשלוח חיבוק חזק לליאם משפחתו ולכל תושביי העוטף , ולקוות שכל החטופים יחזרו הביתה במהירה ושהשקט ישרור בארצנו.