טור דעה: כדורגל- קודם כל משחק!

בטור הקודם התמקדתי יותר על עצמי, הקבוצה שלי, דרך ותוצאות שבאות לידי ביטוי מכך. הטור הזה טיפה שונה! סיום עונה וכמו בכל סיום עונה מתחילים דיבורים על שחקנים.

מתחילים כל הניסיונות שלך למשוך את השחקן הכי טוב אלייך, את השחקנים הכי דומיננטיים לקבוצה החדשה או הישנה שלך. מלחמה לגיטימית, בין מועדונים, בין הנהלות, בין קבוצות, בין מאמנים ובין עוזרים.

אחרי שהתבשרתי שלא אמשיך עם הקבוצה שלי לאחר תקופה של 3 שנים, משהו שידעתי גם קודם,  התחלתי לעבוד במרץ לקראת העונה הבאה ולהתחיל לבדוק עם שחקנים שיכולים להגיע ולשחק בקבוצתי. (גילאי 12- 13- 14)

טלפונים רבים יצאו ממני לעבר הורים, איך היה לילד השנה ולאן פניו מועדות ועוד כל מיני שאלות מנחות על מנת לקבל כמה שיותר אינפורמציה שנכונה וטובה בשבילי.

לפחות 3 הורים העלו בפניי נקודה מאוד כואבת שנגעה לילד והכאיבה לי באופן אישי, למרות שאני לא קשור לזה ישירות. הם טענו בפניי שהילד איבד את התשוקה למשחק, ועבר השנה 2 מועדונים, וזה לא ילד אחד אלא כמה וכמה ילדים שהגיעו ממועדונים גדולים בארץ. כמובן ששאלתי את הסיבה ורובם הפנו אצבע מאשימה לעבר המאמנים, שפשוט דיכאו את הילד באימונים ובמשחקים.

מה שגרם לי לשאול את השאלה: איך? איך אפשר לגרום לילד לסבל? איך אפשר להביא אותו למשחק, כן, בסופו של דבר מדובר במשחק, ולא לגרום לו להנות? למה ילד צריך לצאת בוכה מהמגרש? איך עדיין, בדור שלנו שמפותח ומודע הרבה יותר, מאמנים עדיין לא שמים דגש על הילד, לא שמים את הילד במרכז – לא את השחקן, דבר ראשון את הילד?

אמנם אני לא מאמן הרבה זמן ועדיין מאמן צעיר, אבל בטח בגילאים הצעירים שאני ורוב הקולגות שלי למקצוע עובדים, אנחנו חייבים לשים הרבה יותר דגש, לפחות לדעתי, על איך להחזיר את הילד שמח הביתה. בסוף, ילד שנהנה יהיה הרבה יותר קשוב להוראות טקטיות, יהיה מוכן ללכת בשבילנו המאמנים עד הסוף, לתת בשבילנו הכל, בשביל הקבוצה הכל, וזה מה שחשוב.

כמאמן, אני חושב שלתת לילד באימון כמה שיותר לשמוח, אם זה במשחקונים קטנים, משחקי חברה בשילוב כדור (בכל גיל), אפילו הצחוק הכי קטן באימון, גם בסיטואציה הכי רצינית, יכולה להחזיר את הילד הבייתה שמח! לא לשכוח שבסוף אנחנו מתעסקים במשחק.

נכון, המשחק אגרסיבי, קשוח, מאתגר מאוד, הכל נכון, אבל לפני הכל זה בסך הכל משחק, שכל אחד שבא אליו בא בשביל להנות! הרי בשביל זה אנחנו פה, לא?