טובים השניים מן האחד

הכדורגל הישראלי והעולמי ידעו לא מעט צמדים של אחים תאומים. יש גירסה הסוברת כי אחים תאומים מרגישים אחד את השני וחווים את אותן תחושות לטוב ולרע. ואם כך הדבר, אין כמו לחלוק את המגרש עם אחיך התאום, מכיוון שרמת ההבנה, הדיוק,והיכולת על המגרש הופכת להיות מושלמת כשאחים תאומים משחקים זה לצד זה.

ניקיטה ומישל סמיונוב משחקים שניהם בירמיהו חולון. הם נולדו לפני 12.5 שנים כשניקיטה הגיח לאוויר העולם 4 דקות לפני מישל. בשל תפקודם על המגרש- מישל משחק כבלם, וניקיטה משחק כקשר, הם מזכירים למתבונן מהצד את האחים ברומר, שבשנות ה-90 נתנו את הטון בכדורגל הישראלי. אלון היה קשר, גדי היה בלם, ויחדיו הם זכו בשני גביעים ושלוש אליפויות במדים הצהובים כחולים של מכבי ת"א.

ניקיטה ומישל גדלים ביחד כששניהם דבוקים לכדור מגיל אפס, ושניהם חולמים שיום יבוא ויהפכו לשחקני כדורגל מקצוענים. הם התחילו את הדרך במתנ"ס השכונתי בבת ים בגיל 6, המשיכו לבית הספר במכבי ת"א, ואז עברו לירמיהו חולון בה הם יחלו בקרוב, אם לקורונה לא יהיו תכנונים אחרים, את עונתם הרביעית במועדון, ואת שנתם הראשונה כשחקניי 11 בילדים ב' בליגת מרכז2.    

כששיחקו שמיניות ותשיעיות לעיתים הם שיחקו בשני מגרשים שונים, אולם בשנה הנוכחית הם ישחקו על מגרש אחד. בשל העובדה שהם תאומים זהים, לעיתים קשה גם למאמן להבדיל ביניהם וכבר קרה שהמאמן צחק באימון וביקש שאחד מהם יעשה קרחת או יבוא עם סרט על הראש, כדי שמלאכת הזיהוי תהיה קלה עבורו.

ניקיטה ומישל, האם זהו יתרון לשחק עם אח באותה הקבוצה? והאם תעדיפו למסור אחד לשני את הכדור מאשר לילדים אחרים בקבוצה?
ניקיטה: "זה יתרון לשחק עם אח שלך מכיוון שיש מי שיעזור באימונים ובתרגילים. שיתוף הפעולה בינינו בא לידי ביטוי והוא ממש טוב. החיסרון הוא שאם עשיתי עליו עבירה תוך כדי משחק הוא יכול להיפצע.  אני לעולם לא אמסור כדור לאחי על חשבון שחקן אחר, אמסור למי שאפשר".                                  
מישל: "אני מאוד אוהב לשחק עם אח שלי, מכיוון שהוא יכול לעזור לי במגרש, באימונים, ובמשחקים. לפעמים קורה שאנחנו יוצאים בתרגיל אחד מול השני ומשחקים אגרסיבי וזה גורם לריבים בינינו. שיתוף הפעולה בינינו הוא מצוין, וגם כשאנחנו יריבים על המגרש –אנחנו משתדלים לשמור על איזון ויודעים שיהיו עוד הזדמנויות לנצח. גם אני אמסור כמובן למי שפנוי ולא לאחי. הצלחת הקבוצה חשובה לנו".

דמיינו משחק שאחד מכם לא טוב והשני היה מצוין. המאמן במגרש מחמיא לשחקן שהצטיין, ההורים בבית מחמיאים לזה שהתעלה במשחק. איפה זה ממקם את האח שהיה פחות טוב במגרש? האם הקנאה קיימת במצבים האלו?
ניקיטה: "כשאני ואחי חוזרים הביתה, ההורים מחמיאים לשנינו. אני לא מקנא בדקות המשחק שלו ואני שמח בשבילו ומפרגן".
מישל: "אם אחי היה מצוין במשחק, המאמן מחמיא לו וההורים גם, אני שמח בשבילו, וגם אני אוסיף מחמאות על המחמאות שהוא קיבל מכיוון שמגיע לו".

איך ההרגשה בבית אחרי ניצחונות?
"מישל וניקיטה מספרים ביחד על אווירת שמחה בבית, אווירה של רוגע וכייף. הם משחקים לטובת הקבוצה ולכן היכולת האישית אומנם חשובה, אך לפני הכל בבית מסתכלים על היכולת וההישגים הקבוצתיים".

הזכרנו בתחילת הכתבה את האחים ברומר. זכור לי משחק שלהם עם מכבי ת"א מול הפועל חיפה בליגה, כששחקן חיפאי פגע בחוזקה באלון ברומר ושבר את רגלו. גדי, אחיו של אלון השתולל על המגרש וניסה לפגוע באלון חלפון שפגע באחיו. כשהמאמן כועס על אח שלך או כשאח שלך נפצע במגרש, האם זה כואב יותר מאשר פציעה של שחקן אחר?
ניקיטה: "כשהמאמן כועס על אחי זה כואב. אולם, תלוי מאיזו סיבה הוא כועס עליו. וכשאח שלי נפצע במגרש אני מאוד דואג לו".
מישל: "ברור שזה כואב מאוד. כל פגיעה באח שלי היא כמו פגיעה בי ויותר כואבת מאשר כל שחקן אחר".

יום יבוא וסביר להניח, שתאלצו להיפרד. האם יוצא לכם לחשוב על היום שלא תשחקו ביחד?
ניקיטה: "לפעמים עולות לי המחשבות שזה יכול להיות, אבל אני מעדיף לא לחשוב על זה, ומקווה שזה לא יקרה בזמן הקרוב, כי יהיה לי הרבה יותר קשה בלי אחי לצידי במגרש".
מישל: "אני מעדיף תמיד להישאר באותה קבוצה עם אחי, אבל בטוח שיגיע היום שנצטרך להיפרד. כשאני חושב על זה לפעמים, אני מודאג – איך יקבלו את אחי בקבוצה החדשה? מה יקרה אם המאמן לא יאהב אותו? מה יקרה כשהוא יפצע ואני לא אהיה לצידו? כשבאות לי המחשבות האלה אני מעדיף לא להתעסק בזה".

מה החלומות שלכם?
ניקיטה: "אני מצפה שהקבוצה שלנו תגיע למקום גבוה, ומעצמי אני מצפה להשתפר כמה שיותר. החלום שלי הוא להיות כדורגלן בליגות הגבוהות".
מישל: "אני מקווה לזכות בגביע עם הקבוצה ולהתברג למעלה בטבלה. אני אשמח לעבור לשחק בהתקפה מכיוון שיש משחקים שאני מרגיש שאני לא צריך לרוץ מספיק במגרש וכך אני לא תומך מספיק במשחק. החלום שלי הוא להשתפר ולהגיע לרמות הגבוהות בכדורגל".

אביהם של התאומים, דימיטרי, מלווה את ילדיו למגרשים מאז שלמדו להגיד את המילה כדורגל. הוא לא מפספס משחקים ומרבה להיות גם באימונים- הוא מלווה, תומך ומעודד.

דימיטרי, אחרי משחק כשילד אחד היה טוב מהשני – צריך לשקול מילים כדי למנוע העלבה?
"אני משתדל תמיד לעודד, ואם יש נקודות לשיפור אני משתדל לציין אותן בצורה עדינה".

כמה כואב לשבת ביציע כשילד אחד על המגרש והשני על הספסל?
"אני סומך תמיד על שיקול דעתו של המאמן ולעולם לא מתערב בשיקולים מקצועיים. אני תמיד אומר לשניהם שגם אם הם עולים לדשא לזמן קצר – עליהם לתת מאה אחוז מעצמם, והם צריכים להוכיח עצמם בכל רגע נתון".

כאחראי הבוגר, אתה מדמיין מצב שביום מן הימים ילד אחד יממש את חלומו ויהיה שחקן מקצועי והשני לא?
"אני משתדל לא לחשוב על כך, ומקווה שהיום הזה עוד רחוק. מה שצריך לקרות יקרה. אני מקווה ששניהם יצליחו ויהיו קודם כל אנשים טובים לפני שיהפכו את הכדורגל למקצוע".