המלחמה הזמנית במרכז היא המציאות בשדרות

עבור תושבי המרכז המציאות העכשווית וההיצמדות למקלטים היא יוצאת דופן. הקרקע נשמטה לתושביי המרכז מהרגליים כבר במטח הראשון שנשלח לעברם. עבור תושביי הדרום ירי מרגמות, הפרות סדר וכניסה למקלטים הם רק חלק משגרת יומם העמוסה לעייפה. ואם נשווה את כל תושביי מדינת ישראל לצבא אחד גדול, תושביי הדרום הם למעשה החיילים הנמצאים בחזית. אלה שמסתערים ראשונים לעבר זירת הקרב.

דביר ליברטי בלם וחלוץ נערים ג' מכבי בס״ד שדרות, חי במציאות של כדורגל בדרום הארץ, מציאות שבה ביום יום במקום לחפש את השער השחקנים מחפשים מרחב ממוגן.

כשמשחקים בשדרות לא פעם האימון מפסיק לטובת כניסה לממ״ד, וכשמסתיים האירוע חוזרים להתאמן בטבעיות.

דביר הגיע למכבי בס"ד שדרות לפני ארבע שנים כבלם ובאמצע אותה עונה המאמן עופר דיין החליף למערך  3-4-3 ודביר מצא עצמו משחק חלוץ. בשנה שלאחר מכן, בעקבות מחסור של שחקנים הוא עבר לשחק כשחקן כנף שמאל ובסוף השנה שעברה מפאת מחסור בשחקנים הוא מצא עצמו חוזר לתפקיד הבלם.

המחסור בשחקנים מתאים למשחק בפריפריות ואם דביר היה גדל ומשחק בקבוצה במרכז הוא לא היה נאלץ לשנות את תפקידו במגרש לפי חוסרים בקבוצה. היום הוא משמש כקפטן הקבוצה ובשקט וצניעות הוא מוביל את השחקנים קדימה.

דביר, מה מהווה הכדורגל עבור ילד שגדל בשדרות ויש לו פחות אפשרויות מילדי המרכז?
"אני לא חושב שיש לנו פחות אפשרויות מילדים בתל אביב, וכמו כל ילד שאוהב כדורגל ונהנה ממנו, הכדורגל הוא חלק מאוד גדול בחיים שלי. בתוך המציאות הזאת של "ילד שדרותי" הכדורגל הוא  סוג של תרפיה ושחרור וסוג של סטופ מהשגרה".

כיצד מתנהל אצלכם אימון בשגרה?
"לפעמים יש לנו אימונים שמתקיימים במקביל לאיומים של ירי רקטות. יש לנו שני ממדים במגרש ככה שאם יש אזעקה באמצע משחק אנחנו רצים לשם. יש פגיעה ברצף האימונים ולא פעם יש ביטול של האימון  בעקבות פחד של ההורים".

איך מצליחים לשמור על שפיות כשאין אצלכם רגע דל?
"אפשר לומר שאין לנו רגע דל אבל ככל שאתה גדל לתוך זה אתה מבין שזאת המציאות ואתה צריך להתאים את עצמך למצב, ולכן  מוצאים כל מיני דברים שמשאירים אותנו מאוזנים. אני מצאתי לעצמי תרפיה בדמות המוזיקה. כשאני שומע מוזיקה אני מתנתק".

עוברת לך לעיתים מחשבה בה היית רוצה לעזוב את שדרות?
"שדרות היא הבית שלי ולכן מבחינה ביטחונית לא הייתי רוצה לעזוב. מבחינה מקצועית הייתי עוזב כדי   להתפתח ולהגיע לקבוצות גדולות יותר. במרכז האפשרויות יותר רחבות".

לילדים מהפריפריה יש פחות אפשרויות?
"אני חושב שלילד בפריפריה יש פחות אפשרויות מילד שגדל במרכז מבחינת המקצועיות והנגישות של מועדונים איכותיים. לא רחוק מפה בבאר שבע יש קבוצת נוער איכותית מאוד שגם אליה אפשר להגיע. השנה אני מרגיש שהאפשרויות נפתחו לילדי שדרות. עברנו לליגה איכותית יותר עם קבוצות מהמרכז ולכן מתחילים לראות אותנו. כיף לדעת שיכולים להתפתח גם כילד שגדל בסביבה שפחות קל בה.

יש הרבה פספוסים של ילדים עם כישרון גדול שבגלל המרחק והזמן שצריך להשקיע מוותרים על חלומות גדולים  כי קשה להשקיע כל כך הרבה או להתרחק מהמשפחה והחברים".

האם אתה חושש שהמצב בארץ ישפיע על הקשרים של השחקנים במועדון המגיעים ממגזרים שונים?
"אני לא חושב שהמצב צריך להשפיע בקבוצות שיש בהם דו קיום. זה היופי בספורט הישראלי הוא מצליח לאחד את כל סוגי האוכלוסיות בישראל ולגרום לכולם להנות מהספורט ופחות להסתכל על הרקע האישי".

קצת פוליטיקה- מה דעתך בתור מישהו שחי במציאות המאיימת- הפסקת אש כאן ועכשיו? או להמשיך להילחם עד שיושגו כל המטרות?
"אני בתור תושב הדרום הייתי רוצה שלא תהיה הפסקת אש עד שיושגו מטרות שהן יותר לאומיות כמו השבת הבנים או השבת ההרתעה הישראלית על ידי חיסול בכירים של ארגוני הטרור בעזה. אם לא יפתרו את הבעיות  אנחנו בעוד חודשיים נגרר שוב למערכה כזאת. אבל אם ישראל תשיג סיפור הצלחה גדול זה ירתיע את ארגוני הטרור וייקח זמן עד שהם יעזו להרים שוב את הראש".

מדברים על הפסקת הליגה- מה עמדתך?
"אני לא חושב שצריך להפסיק את הליגות. אחרי שנה שעברה מה שעברנו עם הקורונה יהיה מאכזב שוב לסיים שנה לא על כר הדשא.  אבל אם זאת האפשרות היחידה אז לפחות שינסו למצוא  פתרון  כמו טורניר ארצי וככה נמשיך לשחק כדורגל בזמן יותר מרוכז".

יש לך חלומות?
"יש לי הרבה חלומות כשהחלום הגדול הוא להיות שחקן בוגרים ולייצג את ישראל בנבחרת הלאומית.  בתור ילד דתי הייתי רוצה שהכדורגל לא ישוחק בשבת כי יש הרבה ילדים דתיים שגם הם מתפספסים בגלל האילוצים להגיע לקבוצות שהן פחות חזקות והן צו פיוס ולא משחקות בשבת.

אני מתפלל לימים שקטים יותר שנוכל לחזור לשחק את הכדורגל שאנחנו אוהבים בשקט בלי דאגות ובלי פחד".

גם עופר דיין מאמנו של דביר היה רוצה לחיות במציאות שונה:
"מאוד קשה לנהל שגרה כשכל הזמן אתה חושב מה יקרה אם חס ושלום ייפול טיל באמצע אימון. קשה להכין מערך אימון ל23 שחקנים וחצי מהם מפחדים להגיע. אמנם אנחנו מתורגלים לכל התרחישים האלו ויש לי קבוצה של שחקנים שהם חזקים מנטלית אבל צריך לעבוד המון בפן המנטלי והפסיכולוגי כדי להדחיק את האירועים האלו. אני חושב שאם המציאות היתה שונה היה אפשר לבנות פה משהו מיוחד וכולי תקווה שהשקט יחזור ונחזור לעסוק במה שאנחנו אוהבים.

כדורגל הוא משחק של כולנו – יהודים ערבים לבנים ושחורים אנחנו עוסקים בספורט ולא בפוליטיקה ואין הבדל של דת מין וגזע. עכשיו יותר מתמיד כולנו כחברה צריכים להיות מאוחדים.

אני חושב שהכדורגל הוא מקום לאחד לבבות וצריך לחיות בו בדו קיום. אם המצב הבטחוני יאפשר צריך לסיים את העונה על המגרש".

אתר ג'וניורליג מאחל לכלל תושבי הדרום שהשקט יהיה מנת חלקם בכל ימות השנה