דע את שעבר עמך! לזכור ולעולם לא לשכוח

הפועל ירושלים ממשיכה להרשים בפעילות הקהילה המורחבת אצלה. אתמול בסיום מוקדם של יום האימונים התכנסו שחקני ושחקניות מחלקת הנוער, לצד שחקנים מהקבוצה הבוגרת, לטקס מרשים ומרגש בערב יום השואה כאשר חברי הנהלה, שחקנים ושחקניות המועדון יחד עם נציגות ההורים, מקריינים ומביאים סיפורים  ועדויות מצמררות משואת האנושות הגדולה שידע העולם והעם היהודי – והיא הדרך משואה לתקומה, הלקח והלמידה שיצר העם היהודי 83 שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. לא עוד שמד, גורלנו בידנו בלבד!!!

את דברי פתיחת הארוע הביא מנהלה המקצועי של הפועל ירושלים שי אהרון, לאחריו הוקרא יזכור על ידי אבישי בלום חבר הוועד המנהל שהביא בהמשך מסיפורו האישי. מנהל מחלקת הנוער ומפיק הארוע המרשים ליאור חוגה הקריא עדות ראשונה מפיו של עזריאל טוניק, בן העיירה סטולפצי שבמזרח פולין שכך כתב – משפחת טוניק מנתה שני הורים ועשרה ילדים. ב-28 באוגוסט 1944, כתב עזריאל לאֵחיו יצחק ונח שהיו בארץ:
"אחרי הרבה תלאות וצרות ואחרי קשיים ואסונות שמעולם לא אירעו בתולדות האנושות, אני היום כותב לכם, יקיריי, מכתב. ניהלתי עם עצמי מלחמה פנימית מה לכתוב לכם. החלטתי לכתוב לכם את האמת, תהיה מרה ונוראה ככל שתהיה… ממשפחתנו היפה, הטובה, נותרנו רק אני אחיכם עזריאל ואחותנו היקרה חוה. זה מאוד מצער אבל זו עובדה. יש משפחות שלא נותר מהן כל זכר. אני מבקש מכם, יקיריי, דבר אחד, תתחזקו, אל תישברו. אתם כל תקוותנו ו… חוץ מכם אין לנו אף אחד".

עוד הקריאו דברים ועדויות קפטן הקבוצה הבוגרת גוני נאור, טל בירם ערן שחקנית קבוצת הנערות, יהונתן צבי שחקן ילדים ב' ומנהל החטיבה הצעירה במועדון דורון דדש.

קטע מרגש נוסף הקריאה לילך זהבי אימו של שחקן המועדון מעדותם של שחקני הפועל בירקנאו:

קטע קצר מהפועל בירקנאו / רן שריג – כדורגל בזמן השואה
ביום ההוא, מזג האוויר היה אידיאלי לכדורגל באושוויץ בירקנאו. שמש טובה האירה פניה על מישור העשב המוריק בין גדרות התיל של מתחם קרמטוריום 2 לבין יער האורנים הסמוך. שמי קיץ כחולים של שלזיה עילית מתחו את העין עד אין קץ וענן לא העיב. התפאורה הייתה מושלמת. ורק משב רוח נעים שהחל מלטף עורנו, פיזר את תוכן הארובה, כמו להכעיס, בדיוק מעל למגרש המאולתר שבו נשלמו כעת ההכנות האחרונות למשחק.

הם ואנחנו. מימיננו צעדו אחד עשר מהם, לבושים כולם בלי יוצא מן הכלל במכנסי בד קצרים ושחורים, אליהם הוכנסה בהידוק חולצת כותנה לבנה. משמאלנו ניצבו שלושה מהם כמו שהכרנו. מדים, דרגות, מגפיים, חגורה, רצועה, כלב, אקדח, רובה. הייתה זאת הפעם הראשונה וגם האחרונה שבה הם נראו במכנסיים קצרים במחיצתנו. לא העזתי להביט בהם. המעגל נסגר.

השנים האחרונות רק הגדילו את הפער הפיזי לטובתם. נחיתותנו הפיזית שהפכה לנפשית שהפכה לפיזית שהפכה ל… אין לנו שום סיכוי לנצח אותם. בהלה הכתה בבטני, גל חום ירד ממעי ושיתק את רגלי. ניצבתי שני בטור, אחרי יאן ההולנדי, הקפטן שלנו. הייתי בטוח שהוא מרגיש את הלב שלי דופק, הולם בו, דוקר בגבו כסכין חלוד. אבל יאן הסתובב אליי בחיוך ענק ונתן לי נשיקה, מזיע כולו. הזיע שפתיים, מצח, ידיים.

ההתרגשות והמתח כרסמו כנראה את כולנו. הוא אמר, "מיקלה, חוגגים את הניצחון על הנאצים החלאות עם שני בקבוקי שמפנייה הישר מהטרנספורט ממארסיי". כארבעים מטר ממני צץ לפתע אחד הפולנים מהמפעלים לבוש מדי שופט שחורים אוחז כדור בידו כמו שהיה לי בבית בבודפשט. יכולתי להריח את הכדור, להרגיש את המגע המעט מחוספס שלו בידיים, ללטף את בליטות העור שיוצרים הקרעים הקטנטנים. ריבועים ריבועים של שחור ולבן. ברק של זיכרון מחיים קודמים הכה בי.

גורלנו נחרץ. מי כמונו ידע זאת, אבל הניצוץ, הניצוץ של הכדורגל, הוא שגורם לנו להמשיך ולרדת, ליפול למטה, עד הסוף, ואין קרקעית".