"אם הייתי גבר היה לי קל יותר"

כשעדי שטיין הייתה ילדה קטנה בשכונת נשר, החברות שלה שיחקו בבובות ברבי והלבישו אותן, ועדי ירדה לשחק כדורגל עם הבנים. עדי מתארת את עצמה כילדת טומבוי שלא עזבה את הכדור.

בגיל 12 הצטרפה לליגת "נווה יוסף" בחיפה ושיחקה באותה קבוצה עם הבנים, עד גיל 14 שבו נאסר על בנים ובנות לשחק יחדיו. באותה תקופה, לא היו ליגות של ילדות וההתאחדות סירבה לתת לה אישור להמשיך ולשחק עם הבנים, ולכן בגיל 14 עברה לשחק בבוגרות של מכבי חיפה – כשכולן היו בנות 18 ומעלה… מה שלא הפריע לעדי לבלוט ולהוציא מעצמה את הטוב ביותר.

במקביל היא הצטרפה לליגת התיכונים באורט ביאליק שם זכתה עם הבנות באליפות הארץ לנבחרות בתי הספר ואף זכתה לטוס עם הבנות לאליפות העולם בסין. את הקריירה שלה, מספרת עדי היא חייבת לאלון שרייר שאימן אותה בנבחרת ישראל לנערות ולימד אותה כל מה שהיא יודעת על כדורגל.

מאז ומתמיד, שיחקה עדי כקשרית אמצע ובנתה את המשחק. בגיל 16 שיחקה באסא תל אביב והייתה נוסעת ארבע פעמים בשבוע ברכבות מנשר לתל אביב תוך כדי למידה לבגרויות.  בצבא – קיבלה ספורטאית מצטיינת ותוך כדי השירות נבחנה כדי להתקבל לליגת המכללות בארצות הברית, וכמובן שעברה את המבחנים ועברה ללמוד ב- "West Texas University" ארבע שנים, כשבמהלכן עשתה תואר במנהל עסקים והתאמנה פעמיים ביום ברמה מקצועית. השיא במכללות היה כשעלתה לרבע גמר אליפות ארצות הברית של המכללות.

עדי הגשימה חלום של הרבה שחקנים שרוצים לשחק בחו"ל וכשחזרה לארץ אחריי ארבע שנים חזרה לקבוצתה אסא ת"א. במהלך טורניר עם הקבוצה בפרנקפורט נחרב עולמה' כשהודיעו לה שאחיה סער שטיין הצעיר ממנה בשש שנים והיה שחקן כדורגל בהפועל חיפה – נהרג בתאונת דרכים, רגע לפניי שהוא היה צריך לעלות ולשחק בבוגרים. עדי עזבה את הכדורגל ונסעה לניו זילנד לשלושה חודשים וזו התקופה היחידה בחייה – בה לא עסקה בכדורגל.

כשחזרה החלה ללמוד בוינגייט תואר שני בחינוך גופני ועברה קורסים שונים כגון מאמנת כדורגל ומדריכת כושר. בגיל 26 היא החלה לאמן בביה"ס של מכבי תל-אביב שם עשתה את צעדיה הראשונים כמאמנת. בשנתיים הבאות אימנה בהפועל הרצליה את קבוצת טרום ג', אחר כך במכבי הרצליה שלוש שנים ובשנה האחרונה חזרה לאמן בהפועל הרצליה את ילדים ג' (שנתון 2007). בשנה לפניי שהגיעה למועדון שיחקה הקבוצה בליגה השנייה ובשנתה של עדי כמאמנת – הוחלט להעלות את ילדים ג' לליגה הראשונה בליגת שרון.

עדי, השחקנים שלך שבאו מהליגה השנייה, קיבלו בשנתם הראשונה אריות כמו טוברוק, מכבי חיפה והפועל כפר סבא. אני לא מקנאה בשחקנים!
"אכן … השחקנים שלי לא היו רגילים למאבקים בליגה הראשונה ולקח זמן עד שהבינו את הקצב בליגה. מבחינה פיזית – הם לא היו רגילים לעוצמת המשחק, ומבחינה מנטלית – בשנה הקודמת הם ניצחו בכל המשחקים ולפתע הפסידו לקבוצות – ולא ידעו להתמודד עם הפסד, היו חסרי ביטחון. ולכן בהמון משחקים חוסר הניסיון שלנו והשבירה המנטלית – הם שהכריעו את המשחקים. הייתי מאמנת מנטלית בחלקים נרחבים של האימון ובסוף השנה ניכר היה השיפור המנטלי והמקצועי"

מקום 11 בטבלה , מתוך 14 קבוצות בליגה , את מרוצה?
"הייתה שנה מאתגרת! כשחקנית שתמיד הייתה בקבוצות מובילות ובצד מנצח, לקחתי קבוצה שהייתה אנדרדוג כי היא הגיעה מהליגה השנייה וזה היה אתגר. אני לוקחת איתי הרבה מהשנה הזאת לטוב ולרע. למדתי המון גם מאברהם בכר המנהל המקצועי במועדון שמפתח עוד ועוד את המועדון והביא איתו המון ערכים וידע.

גם בגביע עשינו הישג יפה כשהגענו לשמינית גמר הגביע. ניצחנו את קריית אונו ואחר כך את הפועל רמת גן – שזו הייתה עבורנו הפתעה. במשחק מול מכבייבנה הפסדנו את המשחק הרבה בשל העובדה שלא נכחתי במגרש בשל הרחקה, בגלל שמשחק קודם כעסתי על החלטה של השופט ואמרתי בקול רם את דעתי עליו מבלי לדעת שהוא רושם בדו"ח את מילותיי. זו לא התנהגות אופיינית לי, אך כולנו בני אדם."

ממשיכה במועדון?
"שני הצדדים החלטנו בסוף השנה להיפרד כידידים ויש לי הרבה מילים טובות על המועדון ועל הצוות המקצועי. הייתה לי שנה טובה ואם הייתי ממשיכה עם הילדים הייתי קוטפת את הפירות, אך היו כמה פערים בגישת האימון שהיה קצת קשה לגשר עליהם ולכן החלטנו להיפרד. אני בימים אלה בוחנת כמה אפשרויות ועדיין לא יודעת בוודאות לאן פניי מועדות".

קראתי סקר של הקרייה האקדמית אונו, שהראה שהסיכוי שתהיה מאמנת בכדורגל הוא מזערי. 28% מהנשאלים טענו שאישה צריכה לאמן בכדורגל, והיתר טענו נחרצות שלא! את נתקלת בהערות במגרשים?
"גם בתור שחקנית, תמיד נלחמתי לקבל תנאים דומים לגברים, כשבנים למשל נוסעים למחנה אימונים הם מקבלים כסף לבזבוזים, ואנחנו הנשים קיבלנו סכום מצחיק. המשכורת של הנשים הכדורגלניות היא מאית מהגברים, כך שעדיין בולט אי השוויון. אבל אני כמאמנת לא נתקלתי בחוסר שוויון, אולי מהסיבה שאת זמני כמאמנת חילקתי בין שתי הקבוצות ההרצלייניות – ובשתיהן יש כבוד למעמד האישה בספורט, ולכן לא יצא לי להיתקל בשוביניזם.

אולם בימים אלה, כשאני בודקת אופציות בקבוצות אחרות – אני נתקלת במועדונים שמאמינים שנשים פחות מתאימות. הבעיה היא שלא כל מועדון מוכן לתת צ'אנס לנשים. פתיחת הדלת הראשונה להכנס למועדון היא קשה לאישה – וכשכבר נכנסנו עלינו להוכיח את עצמנו יותר מהגברים, כי מסתכלים עלינו יותר בביקורת."

את מצטערת לפעמים שאת בתחום?
"לפעמים מגיעים למקום של חוסר אונים ואין מוצא, אם הייתי גבר היה קל יותר".

מה היית אם לא היית מאמנת כדורגל?
"שאלה טובה, ואפילו מתקילה, את יודעת מה? אולי אשת עסקים, מתאים לי לעסוק ביזמות".

כבחורה, את לא רוצה לקדם את ליגת הנשים? אולי תלכי לאמן נשים?
"אני לא פוסלת , אבל כל חיי שיחקתי בליגות נשים ולכן מעדיפה כרגע לאמן בנים".

יש לך הצעה כיצד לקדם את כדורגל הבנות בארץ?
"צריך שכל מועדון בנים, יקים גם קבוצות של בנות וכך הנשים תיכנסנה לתודעה. גם בוינגייט פועלת אקדמיה של בנות".

המשפחה – תומכת?
"מאז ומתמיד המשפחה פרגנה, מה שעושה לי טוב עושה טוב למשפחה שלי".

יש באיסטרן הונג קונג – מאמנת צאן יאן טינג שזכתה עם הקבוצה באליפות והעפילה לשלב הבתים בליגת האלופות האסייאתית. בקרוב אצלך!!!!  מה השאיפות שלך?
"אני רוצה להיות המאמנת הראשונה שתאמן בליגת העל ! אני רוצה לשבור מיתוסים וסטיגמות שמאמנת לא יכולה לאמן בוגרים".