איך לעזור לילד שלכם לשחק עם אומץ ולתת הכל על המגרש

בשנים האחרונות, יצא לי לראות מקרוב מאות הורים – חלקם בתהליכים אישיים, חלקם בשיחות על הדרך וחלקן ממש ביציע– וכל אחד מהם משפיע, לפעמים בלי לשים לב, על איך הילד שלו מרגיש עם עצמו במגרש. דרך כל אותם רגעים קטנים –השאלות והשיתופים, או אולי ה"הודאה" המובכת של "וואלה יש מצב" כשמדברים על מעורבות יתר – מתחדדת בי יותר ההבנה:  התנהלות הורית משחקת תפקיד מרכזי בביטחון של הילד הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

מעצם היותכם הורים לדבר הכי יקר לכם בעולם, גישת החינוך שלכם, היא שלכם והיא מכובדת, מותאמת לילדכם ונהדרת! אם אוכל להוסיף את תרומתי מעצם הניסיון הרב שלי בעבודה עם ספורטאים, אשמח לסייע.

אז זיקקתי שלושה עקרונות פשוטים, שכל הורה יכול ליישם – כדי לעזור לילד לא רק לשחק טוב יותר, אלא להרגיש בטוח וחופשי יותר.

אל תהיו הפרשנים של המשחק או הסיטואציה, פשוט תהיו.

הרבה פעמים, אחרי משחק, הורים מרגישים צורך לנתח. "למה לא מסרת?", "יכולת להיות יותר חד", "בפעם הבאה תעשה ככה…". זה נובע מאכפתיות, ברור. אבל הילד לא צריך עוד מאמן – יש לו כבר כזה. מה שהוא באמת מחפש אחרי משחק, טוב או רע, זה הורה שיקשיב לו, שיהיה איתו רגע בלי ביקורת, בלי עצות.

נסו לשאול שאלות פתוחות במקום לנתח. "איך הרגשת על המגרש?", "מה היה החלק שהכי נהנית בו?", "מה אתה חושב שעבד לך טוב היום?". הילד לומד להסתכל פנימה, לפתח שיח פנימי שהוא לא שיפוטי אלא בונה. זה מה שבונה ביטחון – הידיעה שהוא יכול לדבר על מה שעבר עליו בלי לחשוש מהתגובה שלכם.

היה לי מקרה בעבר ששחקן חזר הביתה מופנם ושקט מאיזה אימון ואבא שלו ממש ניסה והתעקש להבין "מה כבר קרה" – המטרה הטבעית הייתה לפצח את המופנמות, ועד שהוא הצליח והילד התחיל לספר מה קרה, החל תהליך מרובה עצות ותובנות של נסיון חיים עשיר , הרי הוא גם היה שחקן שהוא היה צעיר, ובמקום להבין שהצורך היה רק להקשיב ולהיות נוכח – האבא קפץ ישר לשלב הפתרון – מה שהוביל להתנגדות ולהסתודדות נוספת בחדר.

לא הצליח? תנו לו להרגיש אכזבה – בלי למהר לרכך או לתקן

כשהילד חוזר מאוכזב, אחרי החמצה או הפסד, האינסטינקט ההורי הוא ישר לעודד: "לא נורא", "הם היו קבוצה קשה", "השופט דפק אתכם".

תהנו לי רגע להיות הילד במקומו ולענות לכם: "לא נורא? נראיתי כמו הצל של עצמי על המגרש והחליפו אותי במחצית". והוא צודק, בחוויה שלו זה נורא.

זה טבעי, אנחנו לא רוצים לראות את הילד שלנו סובל. אבל לפעמים, דווקא הרצון הזה לחסוך ממנו כאב – גוזל ממנו את ההזדמנות הכי חשובה: להתמודד.

מותר לילד להרגיש אכזבה. זה לא מסוכן, זה לא משאיר צלקת – להפך. כשהוא רואה שאתם לא ממהרים "לכבות" את הרגש שלו, הוא לומד שהוא מסוגל להרגיש – ולהמשיך הלאה. זה בונה עמידות. ילד שיודע לשהות רגע בכישלון, גם יידע לקום ממנו. וזה בדיוק מה שצריך כשמגיעים לרגעי מבחן במגרש ובחיים.

הילד מרגיש את הלחץ – גם כשאתם לא אומרים מילה

לפעמים נדמה לנו שאם לא אמרנו כלום – לא לחצנו. אבל ילדים חדים, הרי ברור לכם שהם קולטים אתכם בלי שתדעו: הטון בדרך למגרש, המבט מהיציע, איך אתם מגיבים למתרחש והוא לא. גם משפטים קטנים, כמו "תראה מה המאמן יחשוב" או "רק תעשה את שלך" – יכולים להישמע כמו לחץ במסווה של תמיכה.

הדבר הכי חשוב הוא לשדר שאתם שם בשבילו – לא בשביל התוצאה. שהוא לא צריך להוכיח כלום כדי לקבל את המקום שלו אתכם. כשילד מרגיש שאתם יציבים, לא מתבאסים מההפסדים שלו ולא מתלהבים רק מהניצחונות – הוא משחרר. הוא יכול להתרכז במשחק, במקום בלנסות להרשים אתכם. וזה בדיוק המקום שבו הביטחון גדל.

ובואו נגיד את זה גם ביושר – אתם לא חייבים להיות מושלמים. לא כל שיחה אחרי משחק חייבת להיות מדויקת, ולא כל תגובה צריכה לעבור דרך פילטר פסיכולוגי. עצם זה שאתם מתעניינים, שאתם שואלים, שאתם כאן – כבר אומר שאתם עושים משהו נכון.  כמו שהילד לומד להיות שחקן טוב יותר – גם אתם לומדים להיות הורים ספורטיביים טובים יותר. כל צעד קטן בכיוון הזה – של הקשבה, של הכלה, של נוכחות רגועה – עושה הבדל גדול.

יש גם קשיים שזה ממש לא התפקיד שלכם לפתור. לחץ לפני משחק, פחד מטעויות, ירידה בביטחון אחרי ספסול, השוואות לשחקנים אחרים – אלה מקומות עמוקים יותר, שפוגשים את הילד לא רק כשחקן אלא כבן אדם. ושם, בתור הורים, מותר לכם לעצור. לא כי אתם לא מבינים – אלא כי אתם לא אמורים להחזיק הכול. בדיוק בשביל זה אני כאן. כמאמן מנטלי שמלווה ספורטאים – אני נכנס בדיוק איפה שאתם יכולים לשחרר. כדי שלילד שלכם יהיה מרחב בטוח לבנות כלים מנטליים, וכדי שלכם תהיה האפשרות להישאר פשוט ההורים שלו. וזה – המון.